שמן שקדים ולילה חם בחמת גדר

ירד גשם כל הדרך צפונה. שירן נהגה, אני החזקתי את הכוס קפה שלה בין הברכיים כמו משימה לאומית, ובכל פעם שהיא עברה מסלול היא הסתכלה עליי בזווית העין וחייכה. היא בת שלושים ואחת, עובדת בחברת תוכנה בחיפה, ולפני שבועיים סיימה קורס עיסוי שלקחה בערבים במשך חצי שנה. אני יואב, בן שלושים וארבע, ועד אותו סוף שבוע הייתי בעיקר הקהל שלה – זה שמקשיב לסיפורים על נקודות לחץ ועל שמן שקדים ולא לגמרי מבין.

"אתה מבין שאתה חומר גלם," היא אמרה כשחנינו בחניון של חמת גדר. "אני צריכה שעות תרגול. ואתה יושב כפוף מול מחשב שתים עשרה שעות ביום."

"זה מה שאתה אומר לכל הבחורים?"

"רק לאלה עם הכתפיים ההרוסות."

בילינו את אחר הצהריים בבריכות הגופרית. אדים עלו מהמים אל האוויר הקר, הגשם ירד ישר לתוך הבריכה, והריח הכבד של המעיינות נדבק לנו לעור. שירן ישבה מולי על המדרגה, השיער אסוף רטוב, וכפות הרגליים שלה מצאו את הברך שלי מתחת למים. דיברנו על שטויות – על זה שהיא שוקלת לקחת שתי משמרות בשבוע בקליניקה ברחוב הרצל, על זה שאני צריך לקנות כיסא חדש – ובכל פעם שדיברנו, הרגל שלה עלתה עוד קצת. כשיצאנו מהמים היינו רכים לגמרי, כאילו מישהו שחרר לנו את כל הברגים.

בחדר היא פרשה מגבת גדולה על המיטה, הוציאה בקבוק קטן מהתיק וחיממה אותו בין הידיים. "על הבטן," היא אמרה, והקול שלה היה אחר. לא קול של בת זוג שמבקשת טובה – קול של מישהי שיודעת בדיוק מה היא עושה.

היא התחילה מהגב התחתון ועלתה. היו לה ידיים חזקות יותר ממה שזכרתי, והיא מצאה את המקומות בלי לחפש: המקום מתחת לשכמה שכואב כבר שנה, הפס לאורך עמוד השדרה, השריר שבין הצוואר לכתף שהתעקש להילחם בה עד שנכנע. נשמתי לתוך הכרית. היא לא דיברה, רק פעם אחת אמרה "תנשום לכאן" והניחה יד שטוחה על הצלעות, ואני נשמתי לשם ומשהו בתוכי נפתח.

ואז, לאט, השתנה משהו. התנועות נשארו אותן תנועות, אבל הן התחילו להתעכב. כף היד שלה ירדה לאורך הגב והמשיכה מטה קצת יותר מהנדרש. האגודלים עשו מעגלים נמוכים. השמן התחמם והריח של השקדים התערבב בריח הגופרית שעוד נשאר לנו בשיער.

"שירן."

"מה?"

"זה עדיין קורס?"

היא צחקה בשקט, ממש ליד האוזן שלי. "זה חלק מתקדם."

התהפכתי. היא ישבה שם מעליי במכנסי בד רחבים ובגופייה, השיער עדיין לח, והלחיים שלה אדומות מהחום. הסתכלתי עליה ולא מיהרתי, וזה בדיוק מה שעשה את זה – שלא מיהרנו. העברתי אצבע מהברך שלה עד הירך, לאט, בדיוק באותו קצב שבו היא עבדה עליי.

"רגע," אמרתי. "תורי."

"אתה לא יודע לעשות את זה."

"אז תלמדי אותי."

היא שקלה את זה שתי שניות ואז הורידה את הגופייה ונשכבה על הבטן, הפנים אל הצד, עין אחת פקוחה כדי לפקח עליי. חיממתי שמן בין הידיים כמו שראיתי אותה עושה והנחתי כפות ידיים על הגב שלה בלי לזוז, רק כדי להרגיש אותה נושמת. אחר כך התחלתי. היא תיקנה אותי פעמיים – "פחות אצבעות, יותר כף יד" – ואז הפסיקה לתקן, והנשימה שלה השתנתה, ובמקום הוראות יצאו ממנה צלילים שהכרתי היטב.

ירדתי לאורך עמוד השדרה ועצרתי בגב התחתון, וכשחזרתי למעלה היא קימרה מעט את הגב לקראת הידיים שלי. "עוד," היא אמרה לתוך המגבת. עבדתי על הכתפיים, על העורף, אספתי את השיער הצידה ונשקתי לה מאחורי האוזן, וזה היה הרגע שבו העיסוי נגמר רשמית.

היא התהפכה ומשכה אותי אליה, והידיים שלי, שהיו עדיין חלקות משמן, המשיכו ללכת באותו קצב איטי – לאורך הצוואר, אל עצם הבריח, ומטה. לא היה לאן למהר. הגשם הלם בחלון, החימום זמזם, והחדר הקטן בחמת גדר הפך לעולם שלם. היא לחשה לי מה היא רוצה, ממש מילה במילה, וזה היה הדבר הכי חם ששמעתי מזמן, ואני עשיתי בדיוק את זה, ואחר כך היא לקחה פיקוד ושכחנו לגמרי מי התחיל.

אחר כך שכבנו על המגבת ההרוסה, מכוסים בשמן ובזיעה ובריח של מעיינות, והצחוק פרץ משנינו בו זמנית.

"אני חייבת לרשום שעות תרגול," היא אמרה בתקרה. "אבל אני לא בטוחה שאני יכולה לרשום את השעה האחרונה."

"תרשמי 'טיפול זוגי'."

"אתה תהיה הלקוח הקבוע שלי?"

סובבתי אליה את הראש. "אני אהיה הלקוח היחיד שלך," אמרתי, "לפחות בחלק המתקדם."

בבוקר חזרנו לבריכות לפני שהמקום התמלא. ישבנו במים החמים באותה פינה, האדים עלו, והיא הניחה לי את כף הרגל על הברך כמו אתמול. לא אמרנו כלום. בדרך חזרה דרומה היא נהגה שוב, ואני החזקתי את הקפה שלה, וידעתי בוודאות מוחלטת שבשבוע הבא אני אמצא את עצמי שוכב על מגבת בסלון, מבקש שתתחיל מהכתף הימנית.