תווי בושם, ולילה אחד בחיפה

הגשם ירד על רחוב הגפן בטיפות כבדות, והאטלייה הקטן בקומת הקרקע נראה כמו פנס דולק בתוך ערב כחול. גלי, בת שלושים וארבע, ניערה את המעיל בכניסה והריחה את המקום לפני שראתה אותו: עץ רטוב, הדרים, משהו עשן ומתוק שנדבק לחך. על שולחן ארוך עמדו עשרות בקבוקונים זעירים, מסודרים בשורות כמו תזמורת לפני קונצרט.

"תשבי איפה שנוח," אמרה דפנה, שהעבירה את הסדנה. "הערב אנחנו לא לומדים בשמים. אנחנו לומדים להריח."

המקום הפנוי היחיד היה ליד גבר בחולצת פשתן אפורה, שרוולים מופשלים, שעון עור. הוא הזיז את הכיסא שלו בחצי סנטימטר כדי לפנות לה מקום, וגלי קלטה את הניחוח שלו עוד לפני ששמעה את קולו — סבון רגיל, קצת מלח, קצת עור חם. "יותם," הוא אמר.

"גלי."

דפנה חילקה פיסות נייר דקות. "תתחילו מהבסיס. ברגמוט, ארז, ונדן, עור, ציפורן." גלי קירבה את הנייר הראשון לאף ועצמה עיניים. ברגמוט התפוצץ לה בחלל הראש כמו קליפה שנסדקה. כשפקחה, יותם הסתכל עליה.

"מה?" היא חייכה.

"את מריחה כמו מישהי שמקשיבה למוזיקה," הוא אמר. "סוגרת עיניים לפני התו הראשון."

"ואתה?"

"אני בן שלושים ושבע ואני עדיין לא יודע להריח כלום. באתי כי חבר ביטל ברגע האחרון."

היא הגישה לו את פיסת הארז. "תנשום דרך הפה אחר כך. זה מנקה." הוא הטה את הראש, והקצה של הנייר כמעט נגע בשפתיים שלו. גלי הביטה בזה שנייה אחת יותר מדי.

השעה התגלגלה בניחוחות. עור שהריח כמו כפפות ישנות, ונדן שנדבק לקצות האצבעות, ציפורן שעקצה. בכל פעם שדפנה אמרה "תחליפו," ידיים נפגשו מעל השולחן, והגשם בחוץ התעבה ודפק על החלון בקצב יציב. יותם הזיז בקבוקון לכיוונה, ואצבעו נשארה עליו חצי רגע אחרי שהיא כבר אחזה בו.

"תרכיבי לי משהו," הוא אמר בשקט. "משהו שאני אהיה."

גלי טפטפה שלוש טיפות על נייר: ארז, קצת עשן, טיפה של הדר. היא העבירה לו את זה, והוא הריח, ואז אמר, "וזה מה שאני?"

"זה מה שאתה בשבילי עכשיו."

כשהסדנה נגמרה, הרחוב היה שטוף מים וכל אור נמרח עליו. הם עמדו מתחת למרפסת צרה, קרובים, הכתפיים נוגעות. "יש לי דירה שתי מדרגות מפה, בוואדי," אמר יותם. "יש קפה טוב ואין לי תוכניות. ואם תגידי לילה טוב — זה בסדר גמור."

גלי הסתכלה עליו. היא הרגישה את הברגמוט שעוד נשאר לה על פרק כף היד, ואת הדופק מתחתיו. "אני רוצה את הקפה," היא אמרה. "ואני רוצה גם לא לשתות אותו."

הדירה הייתה קטנה וחמה, רצפת בלטות מצוירות, חלון שממנו נראה המפרץ מטושטש בגשם. הוא הדליק רק את המנורה שליד הספה. גלי הורידה את המעיל, והוא לקח אותו ממנה ותלה אותו, ואז נשאר לעמוד קרוב, בלי למהר.

"תסגרי עיניים," הוא אמר.

היא סגרה. היא שמעה אותו מרים בקבוקון — אחד מאלה שדפנה נתנה להם לקחת — ואז הרגישה טיפה קרה נוחתת לה על פנים פרק היד. האצבע שלו מרחה אותה במעגל איטי, וכל העור שלה התעורר מהנקודה הזאת החוצה.

"מה זה?" לחשה.

"ארז ועשן," הוא אמר. "רציתי לראות איך זה נשמע עלייך."

כשהיא פקחה, הוא היה קרוב מספיק כדי שתרגיש את נשימתו על השפה העליונה. הנשיקה הראשונה הייתה זהירה, כמעט שאלה. השנייה כבר לא שאלה כלום. ידו נכנסה לשיער שלה, האצבעות פתחו את התפר של הצמה, והיא שמעה את עצמה נושמת חזק מול הפה שלו.

הם עברו את החדר לאט, בלי להפסיק לגעת. היא פתחה את כפתורי הפשתן אחד־אחד והניחה כף יד על החזה שלו רק כדי להרגיש כמה מהר זה הולך שם. הוא הוריד את הסוודר שלה מעל הראש וצחק בשקט כששיערה נתקע, והצחוק הזה המס לה משהו בבטן. הוא הריח את הצוואר שלה כמו שהריחו קודם את הניירות — לאט, בכוונה, עם עיניים עצומות — ואז נשק לנקודה שמצא, והיא אחזה בכתפיים שלו בשתי ידיים.

"יותם," היא אמרה, והשם יצא כבקשה.

"אני פה," הוא ענה.

הגשם המשיך על החלון כל הזמן, קצב שלא השתנה, בזמן שהכול בפנים השתנה לגמרי. הם לקחו את הזמן כמו אנשים שאין להם לאן ללכת, ובין רגע לרגע מישהו לחש משהו והשני צחק, ואז הצחוק נגמר וחזרה הנשימה. אחר כך שכבו על הסדין הקריר, רגל על רגל, והאוויר בחדר היה ארז, עשן, הדר ועור.

"את יודעת שזה נשאר," הוא אמר אל השיער שלה. "הבושם. יומיים לפחות."

"טוב," אמרה גלי. היא הרימה את פרק כף היד לאף, נשמה, ונזכרה בדיוק באיזה רגע בערב החליטה. "אז תהיה לי סיבה לחשוב עליך גם מחר."

בבוקר הגשם פסק, והמפרץ היה כסוף ונקי. היא יצאה לרחוב הגפן בשיער פזור, מעיל פתוח, והריח עלה אליה מהצווארון בכל צעד. באמצע המדרגות עצרה, שלפה את הטלפון וכתבה לו: "תו הבסיס מחזיק. מתי מרכיבים את הבא?"

התשובה הגיעה לפני שהגיעה למטה. "הערב. תביאי אף.