הדוכן בטבריה, והלילה שאחרי הסגירה

המשאית פרקה את הארגזים בשתיים בצהריים, והשעון באולם התערוכות בטבריה הראה עכשיו אחת עשרה בלילה. הדס בת השלושים וארבע ישבה על הרצפה בין שני חלקי הדוכן, עם מברג בידיים ושיער אסוף בגומייה שכבר ויתרה מזמן, וניסתה להבין איך שני אנשים מבוגרים ומוכשרים הגיעו למצב שבו הם מרכיבים רהיט שוודי בשלוש לפנות בוקר של מחר.

"זה לא מתאים," אמר יותם מהצד השני של הלוח. הוא היה בן שלושים ושבע, מנהל מוצר כמוה, שווה לה בדיוק בדרגה ובמשכורת ובכמות הישיבות המיותרות, ובאופן כללי האדם היחיד במשרד ביקנעם שהיא לא נאנחה כשראתה את שמו ביומן. "החור הזה אמור להיות בצד השני."

"אז תהפוך."

"הפכתי. עכשיו הלוגו הפוך."

הדס צחקה, צחוק עייף שנשמע גדול מדי באולם הריק. כל שאר המציגים הלכו לפני שעות. נשארו רק הם, תאורת חירום ירקרקה, ומזגן שכבה בעשר. היא קמה, התקרבה, והתכופפה לידו לבדוק. הכתף שלו נגעה בכתף שלה, והיא לא זזה, והוא לא זז, ושניהם המשיכו להסתכל על החור בלוח כאילו הוא הדבר המעניין ביותר בגליל.

"יש לנו בעיה," אמרה.

"ללוח?"

"גם."

הוא הפנה אליה את הפנים. מקרוב ראתה את האבק על הזקן שלו ואת הקמט הקטן שנחרת בין הגבות שלו בכל פעם שהוא התרכז, והיא חשבה על זה שהיא מכירה את הקמט הזה שנתיים וחצי, מישיבות צוות, מנסיעות משותפות, מלילה אחד שבו הם נשארו לסגור מצגת ודיברו עד שתיים וחצי על הכול חוץ מהמצגת.

"גם," הוא חזר אחריה, בשקט.

הם סיימו את הדוכן באחת וחצי. הוא תלה את השלט, היא יישרה את החוברות, ואז הם עמדו שניהם באמצע האולם והסתכלו על העבודה שלהם כמו על משהו שבנו ביחד מאפס, וזה היה, איכשהו, אינטימי יותר מכל מה שקרה שם קודם.

הצימר שהחברה הזמינה היה בשכונה ישנה מעל הכנרת, שתי יחידות עם מרפסת משותפת ונוף שבלילה היה בעיקר אורות מהגולן. הדס התקלחה, לבשה חולצה רחבה, ויצאה למרפסת עם בקבוק מים. יותם כבר ישב שם, רגליים על המעקה, שיער רטוב.

"לא מצליח להירדם," הוא אמר. "אני עדיין מרכיב דוכנים בראש."

היא התיישבה לידו. האוויר היה חם ולח ועמד במקום, והריח של המים עלה מלמטה.

"יותם."

"מה."

"אני רוצה להגיד משהו ואני רוצה שתדע שאני יכולה לא להגיד אותו וזה יהיה בסדר גמור."

הוא הוריד את הרגליים מהמעקה והסתובב אליה לגמרי. "תגידי."

"אני חושבת עליך," היא אמרה. "לא היום. הרבה זמן. ואני לא רוצה לצאת מהנסיעה הזאת בלי שאמרתי."

שקט. ואז הוא חייך, חיוך איטי שהתפשט כמו מים.

"חיכיתי שתגידי את זה מאז פברואר," הוא אמר. "וחשבתי שאני ממציא."

"לא המצאת."

"אז אני יכול?"

"כן," היא אמרה, "בבקשה."

הנשיקה הראשונה הייתה זהירה, כזאת שבודקת. השנייה כבר לא. הוא החזיק את העורף שלה ביד אחת, והיא תפסה את החולצה שלו וקירבה אותו, וכיסא הפלסטיק חרק מתחתם והם צחקו לתוך הפה אחד של השנייה וזה רק החמיר את העניין. היא הרגישה את החום שלו דרך הבד, את הדופק בצוואר שלו תחת האגודל שלה, ואת זה שכל המתח של שנתיים וחצי של ישיבות מתנקז עכשיו לנקודה אחת.

"פנימה," היא אמרה כשהצליחה לדבר. "השכנים."

"אין שכנים."

"פנימה," היא חזרה, וצחקה, וגררה אותו בתוך החולצה.

בחדר הוא עצר רגע ליד המיטה, הסיט את השיער מהפנים שלה בשתי ידיים והסתכל עליה כמו שמסתכלים על משהו שחיכו לו, והיא הרגישה את זה יותר מכל נגיעה. אחר כך הכול היה איטי ולא נגמר: הידיים שלו לומדות אותה לאט, הנשימה שלה משתנה לידו, הדרך שבה הוא אמר את השם שלה כשהיא משכה אותו אליה. הסדין נדחף לרצפה. אף אחד לא התנצל על זה. הם לא מיהרו לשום מקום, ושניהם גילו באותו לילה שהם עובדים ביחד טוב גם ככה — אולי אפילו טוב יותר.

אחר כך היא שכבה על הבטן ברוחב המיטה, לחיים שרופות, והוא צייר עיגולים איטיים על הגב שלה.

"התערוכה נפתחת בתשע," הוא אמר.

"אל תזכיר לי מספרים."

"ומה קורה בעשר?"

הדס הרימה את הראש. היא ידעה בדיוק מה הוא שואל.

"בעשר אנחנו שני אנשי מוצר עם דוכן יפה," היא אמרה. "ובשמונה בערב, כשסוגרים, אתה בא איתי לאכול על המים ואנחנו מדברים על זה כמו מבוגרים."

"אני מת על מבוגרים," הוא אמר.

בבוקר הם קנו קפה בכוסות קרטון ונסעו לאולם, והיא ראתה אותו מיישר את החוברות שהיא יישרה אתמול, והוא ראה אותה מחייכת לעצמה ליד הלוגו. בשמונה בערב הם סגרו את הדוכן. בשמונה ועשרה הם כבר היו בדרך למים, והדרך הביתה ליקנעם, החליטו שניהם, יכולה בהחלט לחכות עוד יום.