טעימת תה בלוינסקי, וליל גשם בכרם

הגשם התחיל בדיוק כשיצאתי מהעבודה, ובמקום לרוץ לאוטובוס נכנסתי לבית התה הקטן ברחוב לוינסקי. אני נועה, בת שלושים וארבע, עורכת סאונד, ואני מכירה את העיר הזאת לפי הריחות שלה. שם, בין המדפים, הריח היה אחר לגמרי: עשן קל של תה מעושן, קליפות הדרים מיובשות, משהו פרחוני שנחבא מתחת.

"יש לך חמש דקות?" שאל הגבר שעמד מאחורי הדלפק. "אני עושה טעימה, וחבל על התה לבד."

קראו לו איתי, בן שלושים ושמונה, והוא ייבא תה כבר עשר שנים. היו לו ידיים רגועות, מהסוג שלא ממהר לשום מקום, ושרוולים מקופלים עד המרפק. הורדתי את המעיל הרטוב ותליתי אותו על הכיסא.

הוא הניח לפניי שלוש קעריות קטנות. "אל תשתי עדיין," אמר. "קודם רק תריחי."

התכופפתי. הראשונה הייתה חדה וירוקה, כמו עשב אחרי גשם. השנייה הזכירה לי עץ שרוף במדורה. השלישית הייתה עגולה ומתוקה, ולקחתי רגע נוסף מעל הקיטור, שעלה וליטף לי את הסנטר.

"את נושמת עמוק מדי," הוא העיר בחיוך. "ככה את שורפת את הרגע הראשון."

"אני עובדת עם אוזניים," אמרתי. "אף זה תחביב חדש."

"אז בואי נלמד לאט."

הוא מזג מים שהצטננו קצת, וספר בקול שקט עד ארבעים שניות. בחוץ הגשם ירד על התריסים בקצב לא אחיד, ואני שמעתי את זה כמו שכבה שנייה מתחת לקול שלו. כשהרים את הקערית והגיש לי אותה, האצבעות שלנו נגעו לרגע, והוא לא מיהר להזיז את שלו.

הלגימה הראשונה הייתה חמימה ומריבה קצת, ואז התפרקה למתיקות. סגרתי עיניים.

"מה את מרגישה?" שאל.

"חום," אמרתי. "ולמטה, איפשהו, משהו מתוק שמגיע באיחור."

"זה החלק הכי יפה," הוא אמר. "מה שמגיע באיחור."

ישבנו שם שעה וחצי. הוא מזג מהמחזור השני, אחר כך השלישי, וכל פעם הטעם היה אחר, רך יותר, פחות מתגונן. למדתי לזהות מתי הוא מסתכל עליי כשאני שותה, ולמדתי שאני אוהבת את זה. כשסידר את הכוסות, הזרוע שלו עברה ליד שלי על הדלפק, קרוב מספיק כדי להרגיש את החום, רחוק מספיק כדי שאצטרך להחליט.

"אני גר שתי דקות מכאן," אמר בשלב מסוים, בלי שום הצעה בקול. "יש לי שם תה אחד שאני לא מוכר לאף אחד."

"זה משפט שעובד עלייך הרבה פעמים?"

"אין לי מושג," הוא צחק. "לא אמרתי אותו קודם."

יצאנו אל הגשם. הוא פתח מטרייה אחת קטנה מדי לשנינו, וצחקנו כשהכתף שלי נרטבה בכל מקרה. הלכנו ברגל עד כרם התימנים, בין חצרות וכביסה ועציצים, והאוויר הריח אבן רטובה ולימון.

הדירה שלו הייתה קטנה ומסודרת, עם תקרה גבוהה ושולחן עץ נמוך. הוא הדליק מנורה אחת בלבד ושם מים על האש. אני עמדתי ליד החלון ושמעתי את הגשם על גג הפח של השכן, טיפות כבדות, לא מסודרות.

הוא בא מאחוריי והניח ספל ליד ידי על אדן החלון.

"זה האחרון," אמר. "אחרי זה אני נגמר מתירוצים."

הסתובבתי. היינו קרובים מאוד, והאור הצהוב נפל לו על הצוואר. הרמתי יד ונגעתי בעצם הלחי שלו, והעור שם היה חם מהקיטור.

"אז אל תמציא עוד," אמרתי.

הוא נישק אותי לאט, כמו שהוא עושה הכול: קודם הנשימה, אחר כך השפה התחתונה, אחר כך הכול. היה לו טעם של אותה מתיקות מאוחרת, והידיים שלו ירדו לגב שלי והחזיקו אותי קרוב בלי למהר. הרגשתי את הלחות של המעיל על הזרוע שלי ואת החום שלו מולי, ואת שתי הטמפרטורות ביחד.

"אני אוהב את הקול שלך," הוא לחש לי לתוך הצוואר, "כשאת מפסיקה לדבר."

הוא הוביל אותי פנימה. השמיכה הייתה קרירה, והגשם המשיך לסמן את הזמן על הגג. הוא פתח את הכפתורים אחד־אחד, כאילו יש לו כל הלילה, ואולי באמת היה לו. כל נגיעה הגיעה שנייה אחרי שרציתי אותה, וזה היה בדיוק מה שעשה אותי חסרת סבלנות. צחקתי פעם אחת, ואז הפסקתי לצחוק.

מה שקרה אחר כך היה איטי וחם ומלא קולות קטנים, והאוויר בחדר הפך צפוף ומתוק כמו קיטור שלא מוצא חלון. בשלב מסוים לא ידעתי איפה נגמר הגשם ואיפה מתחילה הנשימה שלי.

אחר כך שכבנו בשקט. הוא העביר אצבע על הכתף שלי, הלוך ושוב.

"המחזור השני תמיד יותר טוב," אמרתי לתקרה.

"אמרתי לך," הוא ענה.

בבוקר הגשם פסק. הוא עשה לי תה פשוט לגמרי, בלי טקסים, בכוס עם פס כחול. עמדתי במטבח הקטן עם החולצה שלו ושתיתי אותו עד הסוף.

"בשבוע הבא יש טעימה חדשה," אמר. "אוסף של אוקטובר."

"אני אבוא," אמרתי. "אבל הפעם אני מחליטה כמה שניות."

הוא חייך ונתן לי את המטרייה הקטנה מדי, וידעתי שאחזיר אותה באופן אישי.