סליל אחרון בבית הקולנוע בפתח תקווה

בית הקולנוע הישן ברחוב הצדדי בפתח תקווה סגר את דלתותיו בחצות, וכמו תמיד נועה שביט הייתה האחרונה שיצאה מהאולם. בת שלושים וארבע, אחראית על התוכנייה כבר שלוש שנים, היא הכירה כל כיסא קרוע וכל נורה שמהבהבת במסדרון. הערב הוקרן הסרט האחרון לפני השיפוץ – עותק פילם אמיתי, שלושים וחמישה מילימטר, שהיא השיגה אחרי חודשיים של טלפונים לארכיון. שלושים ושמונה איש ישבו באולם. מבחינתה זה היה מלא.

למעלה, בתא ההקרנה, אייל כבר כיבה את המנורה הגדולה. הוא היה בן שלושים ושמונה, ידיים מלוכלכות בשמן מכונות, חולצה שחורה מופשלת עד המרפקים. במשך שלוש שנים הם נפגשו כל יום שלישי לקפה בדוכן שבפינה, דיברו על במאים שאיש כבר לא זוכר, על חשבון החשמל, על הגב שלו שכואב מהגלילים הכבדים. ובמשך שלוש שנים היא ידעה בדיוק באיזו שנייה הוא מסתכל עליה, ובאיזו שנייה הוא מסיט את המבט.

"את עולה?" קרא לה במדרגות הצרות. "צריך לגלגל חזרה. לבד זה עד הבוקר."

היא עלתה. התא היה קטן וחם, ריח של אבק חרוך ומתכת, וחלון קטן שדרכו נשקף האולם הריק באור חירום ירקרק. אייל עמד ליד מכונת הגלילה, מעביר את הסרט מגלגל לגלגל בתנועה איטית ומדודה. נועה התיישבה על שרפרף לידו ותפסה את הקצה.

"תחזיקי רפוי," אמר. "אם תמתחי, זה נשרט."

"אני יודעת. לימדת אותי בפעם הראשונה."

"ובפעם השנייה שרטת."

היא צחקה, והסרט רץ בין אצבעותיה, קריר וחלק. הם עבדו בשתיקה כמה דקות, רק קול הגלגלת והנשימות. ואז אצבעותיו נגעו באצבעותיה על הפילם, ואף אחד מהם לא הזיז את היד.

"נועה," הוא אמר, והקול שלו היה נמוך יותר מהרגיל. "מחר באים הקבלנים. הכל יורד. התא הזה לא יהיה."

"אני יודעת."

"אז אולי זה הזמן שאני אגיד לך משהו שאני דוחה שלוש שנים."

היא הרימה אליו את המבט. בחושך הירקרק היא ראתה את הלסת שלו נקפצת.

"כל יום שלישי," הוא אמר, "אני יוצא לדוכן עשר דקות לפני הזמן. רק כדי לראות אותך חוצה את הכביש."

נועה הניחה את הגלגל. הסרט נח, רפוי, בדיוק כמו שהוא לימד אותה.

"ואני," היא אמרה, "מזמינה את הקפה שלי קר כדי שייקח לי יותר זמן לשתות."

הוא צחק צחוק קצר, מופתע, ואז היא כבר הייתה קרובה מדי מכדי לצחוק. היא הניחה יד על החזה שלו, הרגישה את הלב דופק מהר, והוא הוריד את הפנים אליה לאט, נותן לה את כל הזמן שבעולם לסגת. היא לא נסוגה. הנשיקה הראשונה הייתה זהירה, כמעט מנומסת, והשנייה כבר לא הייתה.

הגב שלה נגע בקיר הקר של התא ליד המקרן הגדול, שעוד שמר על חום מההקרנה. ידיו עלו על צדי מותניה, איטיות, שואלות, והיא ענתה בלי מילים – משכה אותו קרוב יותר, תפסה את החולצה השחורה שלו וסימנה לו להוריד אותה. הוא נשם אל תוך צווארה ואמר את שמה פעם אחת, והיא הרגישה את זה יורד לה לאורך כל הגוף.

"שלוש שנים," לחשה. "אתה מבין כמה זמן בזבזנו?"

"אז בואי לא נזרז עכשיו," אמר, והיא הרגישה את החיוך שלו על העור שלה.

הוא עמד במילה. הכל היה איטי – האצבעות שפתחו כפתור אחרי כפתור, השפתיים שלא מיהרו לשום מקום, הדרך שבה ידע לעצור בדיוק רגע לפני שהיא רצתה שיעצור, עד שהיא משכה אותו אליה בעצמה. הרצפה הייתה מכוסה שמיכות ישנות שהם גררו מהמחסן, והאור הירקרק מהאולם נפל עליהם מהחלון הקטן. היא שכחה מהגלילים, מהקבלנים, מהעיר שישנה בחוץ. נשארו רק הנשימות שלו, הידיים שלו, והקול שלה שנשבר כשהוא גילה בדיוק איפה לגעת. אחר כך היא שכבה עם הראש על זרועו ושמעה את המקרן מתקרר, נקישה אחרי נקישה, כמו מישהו שמוריד הילוך.

לקראת חמש התחיל האור האמיתי להיכנס דרך החלון המאובק. אייל גלגל סוף סוף את הסרט עד הסוף, הידק את הטבעת וכתב על הקופסה בטוש: "סליל אחרון. פ"ת."

"ומה עכשיו?" שאלה נועה, יושבת על השרפרף בחולצה שלו.

"עכשיו," הוא אמר, "אנחנו עושים מזה משהו אחר. יש לי אולם ריק בשלושה חודשים ולך יש רשימה של מאתיים סרטים שאף אחד לא ראה."

"ואם זה לא יעבוד?"

"אז נמשיך לשתות קפה. רק לא בימי שלישי."

היא הביטה בו והבינה שהיא מחייכת כבר דקה שלמה. בחוץ נפתחה מאפייה, ריח של בצק עלה במדרגות, והיא לקחה את הקופסה המסומנת תחת הזרוע. "קודם ארוחת בוקר," אמרה. "ואז נדבר על מאתיים הסרטים.