סירה קטנה בכנרת, ודייט ראשון ארוך
כשאיתן כתב לי באפליקציה "במקום קפה, יש לי סירה", כמעט החלקתי שמאלה. אני בת עשרים ותשע, מעצבת גרפית מחיפה, ולמדתי להיזהר מגברים שמנסים להרשים בציוד. אבל הוא הוסיף מיד: "היא קטנה, ישנה, ולא תמיד מתניעה. אם זה נשמע לך גרוע, נלך לקפה". זה מה שגרם לי להסכים.
נפגשנו במרינה בטבריה בארבע וחצי אחר הצהריים. הוא היה בן שלושים וארבע, מהנדס מים, גבוה יותר מהתמונות ושקט יותר ממה שציפיתי. לחץ לי את היד במקום להתחבק, וזה דווקא עשה לי משהו.
"יש מצילים?" שאלתי.
"יש אותי," הוא אמר, "ויש אותך. ואני מניח שאת שוחה טוב ממני."
הסירה באמת הייתה קטנה. עץ ישן, מפרש בצבע חול, חבלים מסודרים בקפידה. הוא הסביר לי בשתי משפטים איפה לשבת ומתי להתכופף, ויצאנו. הרוח תפסה את המפרש והסירה נטתה הצידה, ואני צחקתי צחוק מופתע שלא יצא ממני כבר חודשים.
דיברנו הרבה. על עבודה, על זה ששנינו יצאנו מקשר ארוך בשנה האחרונה, על זה ששנינו שונאים את השלב שבו שואלים "אז מה את מחפשת". הוא הקשיב באמת, ושאל שאלות המשך, ובכל פעם שהוא תיקן את ההגה היד שלו עברה קרוב לברך שלי ולא נגעה.
ובשבע, הרוח פשוט נעלמה.
הכנרת הפכה לצלחת. המפרש נפל כמו וילון, והסירה עמדה במקום, בערך קילומטר מהחוף, עם האור האחרון על הרמה ממול.
"זה קורה?" שאלתי.
"זה קורה בדיוק בשעה הזאת, כמעט תמיד," הוא הודה. "יש מנוע קטן. הוא יעבוד. פשוט חשבתי שאולי לא ניסע מיד."
הבטתי בו. "זה התכנון מראש?"
"זה הצד האופטימי שלי," הוא אמר.
הוא הוציא קופסת פלסטיק עם גבינה, עגבניות שרי, לחם שהוא אפה בעצמו וסלסלת ענבים. ישבנו על הסיפון עם הרגליים במים, והמים היו חמים כמו אמבטיה. השמש ירדה מאחורי טבריה, והאורות של העיר התחילו להידלק אחד אחד, והכול היה כל כך שקט שאפשר היה לשמוע את הנשימות שלנו.
"את קרה?" הוא שאל, למרות שלא הייתי.
"לא," אמרתי. "אבל אני כן חושבת שאתה מחפש תירוץ."
הוא חייך, לא התנצל, ופשוט הסתכל עליי. מבט ארוך, ישיר, מהסוג שאי אפשר להתעלם ממנו. הרגשתי את החום עולה לי בצוואר.
"אני רוצה לנשק אותך," הוא אמר. "בדייט ראשון. על סירה. זה די קלישאה."
"תשתוק," אמרתי, ומשכתי אותו אליי.
הנשיקה הראשונה הייתה זהירה, כמו שאלה. השנייה כבר לא. היד שלו נכנסה לשיער שלי והחזיקה אותי, והסירה התנדנדה מתחתינו, וצחקנו לתוך הפה אחד של השנייה כי שנינו איבדנו שיווי משקל. הוא הוריד את עצמו אחורה על הסיפון ומשך אותי מעליו, ואני הרגשתי כמה הוא רוצה, וכמה אני רוצה, ועד כמה אף אחד מאיתנו לא תכנן את זה באמת.
הידיים שלו היו איטיות. זה מה שהפתיע אותי. גבר שטוב בעבודת חבלים יודע גם לא למהר. הוא נגע בי כאילו יש לו כל הלילה, ועבר על הגב שלי, על הצלעות, על קו החולצה, ובכל פעם שנשמתי חזק יותר הוא עצר רגע וחיכה, ואז המשיך.
"תגידי לי אם לא," הוא לחש.
"כן," אמרתי. "זה כן. זה מאוד כן."
העולם הצטמצם לשני מטר של עץ חם, לכוכבים שהתחילו לצאת, לקול של המים שנוגעים בדופן. בגד הים שלי נשאר איפשהו מתחת לכרית מושב. הרגשתי את הפה שלו על העור שלי ואת הזרועות שלו מחזיקות אותי בביטחון מוחלט, כאילו הוא יודע בדיוק כמה כוח צריך בשביל שלא אפול. נשמתי את שמו לתוך הכתף שלו, והוא ענה לי בלחישה שלא הבנתי ולא הייתי צריכה להבין. אחר כך שכבנו שם, נושמים, והמים טפחו על הסירה בקצב שלא התאים לשום דבר ועדיין התאים לכול.
החזרנו את עצמנו למרינה בתשע וחצי, במנוע, שעבד בדיוק כמו שהבטיח. הוא קשר את החבלים באותה קפידה, ואני עמדתי על הרציף עם שיער רטוב וחולצה הפוכה וצחקתי לעצמי.
"יש לי דירה קטנה למעלה, ברחוב הגליל," הוא אמר, בלי לחץ בקול. "יש גם מונית, אם את מעדיפה."
"אני מעדיפה את הדירה," אמרתי.
המרפסת שלו הביטה בדיוק על המקום שבו עצרנו. ישבנו שם אחרי, הוא עם קפה שחור ואני עם כוס מים, ודיברנו עד שתיים בלילה על דברים שבדרך כלל שומרים לדייט השלישי. בשש בבוקר הוא ליווה אותי לרכבת, והנשיקה בתחנה הייתה ארוכה ולא נעימה למי שעמד מאחורינו.
"אז," הוא אמר, "דייט שני?"
"בתנאי שהרוח תיעלם שוב," אמרתי.
"אני מהנדס מים," הוא אמר. "אני אסדר את זה."
והוא סידר. כבר ארבעה חודשים.
